"אז מה היה לנו השבוע?"

"שבוע התרבות" שלי התחיל ביום חמישי שעבר בפסטיבל האביב בראשל"צ.

צפיתי בהופעת מחול של ניר בן גל וליאת דרור - טרמינל B.

הכוריאוגרף דיבר לפני המופע על המשמעות הכללית של היצירה: הרצון להמריא אל על מבחינה רוחנית, ויחד עם זאת, לא לאבד אחיזה בקרקע.

בסצנות רבות הופיעו על הבמה מספר קבוצות של רקדנים, כאשר כל קבוצה עשתה משהו אחר. אני מבינה שכל קבוצה גילמה רעיון אחר, אך אני אישית מעדיפה כוריאוגרפיה אחידה, כמו למשל, בסצנת הבידוק הבטחוני: שני רקדנים יוצרים מחסום. רקדנית מנסה לעבור, ידי הרקדנים חוסמות אותה. היא מסירה חפצים הנערמים על גבו של רקדן (הגב משמש כשולחן), וחוזר חלילה.

במהלך המופע נכונה לצופים הפתעה, כאשר הרקדנים העיפו לעברם מטוסי נייר. הצופים, מצדם, שיתפו פעולה וניסו כוחם בהעפת מטוסים חזרה לבמה...


בשבת הלכתי למופע של זמרת פורטוגלית שנחנה בקול יפהפה: פיליפה פאיס.

פעמים רבות אני הולכת למופע/לסיור בלי לערוך תחקיר מוקדם. אני רוצה להיות מופתעת ולקלוט את הדברים "מאפס".

גם במקרה זה פשוט קניתי כרטיס, בלי להכיר את הזמרת או את השירים, כי הסתקרנתי לדעת מהי מוזיקת הפאדו.

הזמרת אמנם שרה יפה מאד, אך היא לא תארה את תוכן השירים, אלא הסתפקה, לכל היותר, בשם השיר ובמוצאו הגאוגרפי. היא סמכה, כנראה, על דוברי הפורטוגלית שנכחו באולם. הייתי מצפה לתאור תמציתי של השירים ולהסבר קצר על סגנון הפאדו.

גם כאן נכונה לנו הפתעה. היא שרה את "לבכות לך" (של אביב גפן) בעברית! מסתבר, שהפסנתרן לומד עברית והוא זה שלימד אותה את השיר.


ביום שלישי השבוע הלכתי לקונצרט של הסינפונייטה מבאר שבע, בניצוחו של מקסים ונגרוב. הקונצרט התקיים ברחובות. פגשתי באולם הרבה מכרים ושכנים (יותר מכרגיל).
לפי התכניה שחולקה לנו, היצירה הראשונה היתה אמורה להיות של מוצרט, אך מהצלילים הראשונים זה לא נשמע לי כמו מוצרט, וזו היתה יצירה קצרה. נראה לנו מוזר שלא עודכנו על השינוי בתכנית.

לאחר מכן נוגנה היצירה של מוצרט (בביצוע מופלא ומתואם של הכנר ירון פרנסקי והויולן גלעד קרני).

ואז נגמר החלק הראשון של התכנית! שאלנו את עצמנו: רגע רגע, מה עם הרומנסה של ברוך? או אז "נפל האסימון": זו היצירה הראשונה שנוגנה...

טוב, נראה שלפעמים צריך לעשות "שיעורי בית" לפני המופע...

ההפתעות לא הסתיימו כאן. בחלק השני היינו אמורים להאזין לסימפוניה השלישית של בטהובן (ע"פ החוברת שנשלחה בדואר), אך למרבה הפלא, נשמעו הצלילים המוכרים של הסימפוניה החמישית שלו. לא נורא, אני מוכנה לשמוע כל יצירה של בטהובן...

לסיום, אתמול צפיתי בסרט "ג'ון היקר" בנס ציונה. זו היתה "הקרנה פרטית" - לא היה איש באולם!
גם כשיצאנו מהסרט, הקניון נראה נטוש למדי ובתי הקפה היו שוממים. מוזר...
לגבי הסרט, זו דרמה רומנטית נחמדה עם שחקנים סימפטיים. אפשר היה לקצר את הסרט, אבל בסך הכל נהניתי.

עכשיו הגיע הזמן לנוח לקראת סוף השבוע...

שקיפות מלאה (?)

בשבוע שעבר ביקרתי בשתי תערוכות מעניינות: "טבע האדם" של האמן צדוק בן דוד במוזיאון תל אביב לאמנות, ותערוכה של אמני זכוכית בגלריה ליטבק, ממש מאחורי המוזיאון (יש גשר שמחבר בין 2 המבנים).

בעקבות ההד התקשורתי לו זכו התערוכות, החלטתי לנהור עם ההמונים, לעמוד בתור ולחזות בפלא.
בדיעבד, ניתן לומר, שאין כמו מראה עיניים. אמנם אתרי האינטרנט נותנים מושג על היצירות ועל האמנים, אך רק ההתרשמות הפיזית משיגה את האפקט במלואו.

תחילה, שמתי פעמיי לגלריה ליטבק. הצטרפתי להדרכה. למזלי, למדריכה היה קול חזק שהתמודד בהצלחה עם קולותיהן של מדריכות נוספות ששהו במקום.

הוסבר לנו, כי העבודות הקלאסיות בזכוכית מתאפיינות בצבעוניות, ואילו האמנים המודרניים מבכרים לעבוד עם חומרים חסרי צבע. קוריוז המעיד על טיבם של האמנים המודרניים: על אחת מהעבודות שהגיעו לגלריה היו שאריות דבק. האמן אמר שיש להשאיר את הלכלוך, כי זה חלק מתהליך העבודה ומן הראוי להשאיר את הסימנים לדרך שעברה היצירה.
אתן כאן מספר דוגמאות, כי יש הרבה מה לראות:

צ'יהולי - זכור לנו מעבודותיו שהוצגו בזמנו במגדל דוד. הוא ה"אורים והתומים" של רבים מהאמנים האמריקאים.

ג'ולי - הייחודיות שלו היא בפסלים דמויי מתכת. אל תטעו: זו זכוכית!

ז'ראטובה - יצירותיה של אמנית זו מבוססות על משחקים אופטיים של אטימות ושקיפות והן מצריכות השתתפות פעילה של הצופה: לדוגמא, כדור צבעוני מושלם ייעלם אם נתכופף ונביט על היצירה מזוית אחרת.

יש עוד רבים וטובים - מעניין שרובם מאיטליה (מוראנו) ומצ'כיה. לכל אחד מקורות השראה אחרים ותפיסה אמנותית שונה. אני אישית אוהבת את עבודותיהם של האיטלקים, המצטיינות בצבעוניות מרהיבה בלי להגרר למחוזות הקיטש.

כמו כן, אין להחמיץ את היצירות היפות שבתוך "החדר השחור" שבגלריה: עבודותיו של לוצ'יו בובאקו מתארות מלאכים בגן עדן ושדים בגיהנום, אבל אצלו, גם הגהינום נראה יפה מאד...

לאחר הביקור בתערוכת הזכוכית מהרתי אל תערוכת הפיסול "טבע האדם" של צדוק בן דוד. האמן מתמקד בגוף האדם ובצמחיה. לעיתים, השניים הופכים לאחד: גוף האדם נראה כמו מגזרות נייר או מעשה רוקם, ושלל הפרטים והקווקווים יוצרים דוגמא של ענפים או עלים. האסוציאציה המיידית שעולה לנוכח העבודות הללו היא "כי האדם עץ השדה".

בחלל אחר במוזיאון מוצג שדה זרוע אלפי פרחים. הם שחורים מצדם האחד, וצבעוניים מצדם האחר. יש להקיף את השדה לאט-לאט ולבחון את שפע הפרטים מזויות שונות. שטחים מסויימים נראים דלילים בצמחיה, אך מזוית אחרת מתקבל רושם שונה.
כשהייתי שם, הרגשתי כמו בפיקניק. אנשים התיישבו על הרצפה ופשוט התבוננו בשדה, נחו או דיברו ביניהם, כאילו בילו בחיק הטבע... (גם כאן, לא להתבייש להתכופף ולהטות את הראש על מנת להבחין באפקטים המעניינים).

ברחבת המוזיאון צפתה לי הפתעה: עבודה נוספת של בן דוד בשם "צרות בכיכר".


במבט ראשון זה נראה אידילי - אנשים מתבוננים בציפורים ומאכילים אותן. אך מבט שני מגלה שהציפורים הם עורבים, והאינטראקציה עם האנשים אלימה בחלק מהמקרים- הציפורים מנקרות את האנשים (מובן שהמחשבות נושאות אותנו אל "הציפורים" של היצ'קוק). כאן אנו מתוודעים לצד האפל של הטבע.

התערוכה במוזיאון ת"א תנעל בסוף השבוע, אז אם יש לכם פנאי - מהרו לשם. אמנם יש תורים, אך הם נסבלים (לפחות ביום ששי, כשבאים בשעה מוקדמת).