יום חמישי, 20 באוקטובר 2011

סיור בתל אביב - סוכות 2011





בחול המועד סוכות החלטתי, באופן ספונטני, לנסוע למתחם ביאליק שהתחדש לאחרונה. המתחם מתהדר במבנים יפים ששומרו או שעומדים לעבור תהליך שימור. בבית העיריה הישן קניתי כרטיס משולב עם בית ביאליק. בבית העיריה (המכונה "בית העיר") ראינו את הלשכה של דיזנגוף ותערוכת תצלומים של אנשים פרטיים - כולם צולמו בתל אביב. התערוכה בנויה מאד יפה, כאשר התמונות מסודרות לפי אתרים ידועים בעיר (בתי קולנוע, העיריה הישנה והחדשה, שד' רוטשילד וכד'). חלק מהתמונות נסרקו והן מוצגות כתמונות מתחלפות בצגים הקבועים בתוך חלונות התצוגה.
ניתן לצפות גם בסרטים קצרים על ההיסטוריה של העיר ואושיות התרבות שלה (תומרקין, זך, חנה מרון).
נאמר לנו שבאחד החדרים ניתן אף להאזין לכמה מאות שירים אודות תל אביב. כלומר, אפשר לבלות שם כמה שעות טובות.

בית ביאליק מקסים. שימרו אותו יפה מאד. ניתן לראות עיטורים ואריחים מתק' "בצלאל". כמו כן, יש מגרות נשלפות המכילות מסמכים בנושאים שונים. צגי מגע מאפשרים לעלעל ביצירותיו של ביאליק ולוחות הקבועים בקיר מתארים את המשורר והסופר מהיבטים שונים - יחסיו עם אנשי רוח אחרים, דעותיו בתחומים שונים ואף כישוריו הנבואיים (ב-1930 הוא קרא ליהודי גרמניה לעזוב את המדינה).
בחדר המשמש כיום את הילדים המבקרים בבית - ניתן לשמוע שירים ולקרוא בספרים, חלקם הודפסו בגרמניה ב-1922 (!).

לאחר מכן הלכנו לבית ראובן רובין, אך התאכזבנו מהתערוכה. רוב התמונות מוכרות לנו, ושורה על הבית עצבות מסוימת. אמנם בחלק מהתמונות יש הפניה למדריך קולי, אך לדעתי, צריך לתת את המידע באופן שונה: לספר על חייו של האמן באופן כרונולוגי, באמצעות מידע כתוב, ולשלב אמצעי מולטימדיה רבים יותר.


מן הראוי להזכיר את בית הכנסת של האדמו"ר מהוסיאטין בעל החזות הצנועה. כאשר מתקרבים למבנה, מבחינים במרצפות מעוטרות , ובמבנה עצמו עדיין יש שרידים לציורי קיר מרשימים הנראים כתבליטים. מתפלל חביב הזמין אותנו להתארח בסוכה אשר בבית הכנסת, ובכניסה יש דף מידע על ההיסטוריה של המקום.


ברחוב מונטיפיורי ראינו את בית הפגודה, שנקנה לאחרונה ע"י יהודי שוודי. השמועות אומרות שהאיש חי שם ברמת חיים מאד גבוהה...
אם כבר מדברים על רמת חיים גבוהה, מול בית הפגודה נמצא "בית רוג'ין" - חנות עיצוב המשתרעת על פני 3 קומות. רוב הפריטים הם בחזקת "לראותם בלבד"...

בדרך חזרה לאלנבי (ולמונית השירות) עברנו ברחוב אחד העם וראינו בתים יפים, שחלקם עברו שימור.

יום שלישי, 11 במאי 2010

"אז מה היה לנו השבוע?"

"שבוע התרבות" שלי התחיל ביום חמישי שעבר בפסטיבל האביב בראשל"צ.

צפיתי בהופעת מחול של ניר בן גל וליאת דרור - טרמינל B.

הכוריאוגרף דיבר לפני המופע על המשמעות הכללית של היצירה: הרצון להמריא אל על מבחינה רוחנית, ויחד עם זאת, לא לאבד אחיזה בקרקע.

בסצנות רבות הופיעו על הבמה מספר קבוצות של רקדנים, כאשר כל קבוצה עשתה משהו אחר. אני מבינה שכל קבוצה גילמה רעיון אחר, אך אני אישית מעדיפה כוריאוגרפיה אחידה, כמו למשל, בסצנת הבידוק הבטחוני: שני רקדנים יוצרים מחסום. רקדנית מנסה לעבור, ידי הרקדנים חוסמות אותה. היא מסירה חפצים הנערמים על גבו של רקדן (הגב משמש כשולחן), וחוזר חלילה.

במהלך המופע נכונה לצופים הפתעה, כאשר הרקדנים העיפו לעברם מטוסי נייר. הצופים, מצדם, שיתפו פעולה וניסו כוחם בהעפת מטוסים חזרה לבמה...


בשבת הלכתי למופע של זמרת פורטוגלית שנחנה בקול יפהפה: פיליפה פאיס.

פעמים רבות אני הולכת למופע/לסיור בלי לערוך תחקיר מוקדם. אני רוצה להיות מופתעת ולקלוט את הדברים "מאפס".

גם במקרה זה פשוט קניתי כרטיס, בלי להכיר את הזמרת או את השירים, כי הסתקרנתי לדעת מהי מוזיקת הפאדו.

הזמרת אמנם שרה יפה מאד, אך היא לא תארה את תוכן השירים, אלא הסתפקה, לכל היותר, בשם השיר ובמוצאו הגאוגרפי. היא סמכה, כנראה, על דוברי הפורטוגלית שנכחו באולם. הייתי מצפה לתאור תמציתי של השירים ולהסבר קצר על סגנון הפאדו.

גם כאן נכונה לנו הפתעה. היא שרה את "לבכות לך" (של אביב גפן) בעברית! מסתבר, שהפסנתרן לומד עברית והוא זה שלימד אותה את השיר.


ביום שלישי השבוע הלכתי לקונצרט של הסינפונייטה מבאר שבע, בניצוחו של מקסים ונגרוב. הקונצרט התקיים ברחובות. פגשתי באולם הרבה מכרים ושכנים (יותר מכרגיל).
לפי התכניה שחולקה לנו, היצירה הראשונה היתה אמורה להיות של מוצרט, אך מהצלילים הראשונים זה לא נשמע לי כמו מוצרט, וזו היתה יצירה קצרה. נראה לנו מוזר שלא עודכנו על השינוי בתכנית.

לאחר מכן נוגנה היצירה של מוצרט (בביצוע מופלא ומתואם של הכנר ירון פרנסקי והויולן גלעד קרני).

ואז נגמר החלק הראשון של התכנית! שאלנו את עצמנו: רגע רגע, מה עם הרומנסה של ברוך? או אז "נפל האסימון": זו היצירה הראשונה שנוגנה...

טוב, נראה שלפעמים צריך לעשות "שיעורי בית" לפני המופע...

ההפתעות לא הסתיימו כאן. בחלק השני היינו אמורים להאזין לסימפוניה השלישית של בטהובן (ע"פ החוברת שנשלחה בדואר), אך למרבה הפלא, נשמעו הצלילים המוכרים של הסימפוניה החמישית שלו. לא נורא, אני מוכנה לשמוע כל יצירה של בטהובן...


לסיום, אתמול צפיתי בסרט "ג'ון היקר" בנס ציונה. זו היתה "הקרנה פרטית" - לא היה איש באולם!
גם כשיצאנו מהסרט, הקניון נראה נטוש למדי ובתי הקפה היו שוממים. מוזר...
לגבי הסרט, זו דרמה רומנטית נחמדה עם שחקנים סימפטיים. אפשר היה לקצר את הסרט, אבל בסך הכל נהניתי.

עכשיו הגיע הזמן לנוח לקראת סוף השבוע...

יום שני, 22 בפברואר 2010

שקיפות מלאה (?)

בשבוע שעבר ביקרתי בשתי תערוכות מעניינות: "טבע האדם" של האמן צדוק בן דוד במוזיאון תל אביב לאמנות, ותערוכה של אמני זכוכית בגלריה ליטבק, ממש מאחורי המוזיאון (יש גשר שמחבר בין 2 המבנים).

בעקבות ההד התקשורתי לו זכו התערוכות, החלטתי לנהור עם ההמונים, לעמוד בתור ולחזות בפלא.
בדיעבד, ניתן לומר, שאין כמו מראה עיניים. אמנם אתרי האינטרנט נותנים מושג על היצירות ועל האמנים, אך רק ההתרשמות הפיזית משיגה את האפקט במלואו.

תחילה, שמתי פעמיי לגלריה ליטבק. הצטרפתי להדרכה. למזלי, למדריכה היה קול חזק שהתמודד בהצלחה עם קולותיהן של מדריכות נוספות ששהו במקום.

הוסבר לנו, כי העבודות הקלאסיות בזכוכית מתאפיינות בצבעוניות, ואילו האמנים המודרניים מבכרים לעבוד עם חומרים חסרי צבע. קוריוז המעיד על טיבם של האמנים המודרניים: על אחת מהעבודות שהגיעו לגלריה היו שאריות דבק. האמן אמר שיש להשאיר את הלכלוך, כי זה חלק מתהליך העבודה ומן הראוי להשאיר את הסימנים לדרך שעברה היצירה.
אתן כאן מספר דוגמאות, כי יש הרבה מה לראות:

צ'יהולי - זכור לנו מעבודותיו שהוצגו בזמנו במגדל דוד. הוא ה"אורים והתומים" של רבים מהאמנים האמריקאים.

ג'ולי - הייחודיות שלו היא בפסלים דמויי מתכת. אל תטעו: זו זכוכית!

ז'ראטובה - יצירותיה של אמנית זו מבוססות על משחקים אופטיים של אטימות ושקיפות והן מצריכות השתתפות פעילה של הצופה: לדוגמא, כדור צבעוני מושלם ייעלם אם נתכופף ונביט על היצירה מזוית אחרת.

יש עוד רבים וטובים - מעניין שרובם מאיטליה (מוראנו) ומצ'כיה. לכל אחד מקורות השראה אחרים ותפיסה אמנותית שונה. אני אישית אוהבת את עבודותיהם של האיטלקים, המצטיינות בצבעוניות מרהיבה בלי להגרר למחוזות הקיטש.

כמו כן, אין להחמיץ את היצירות היפות שבתוך "החדר השחור" שבגלריה: עבודותיו של לוצ'יו בובאקו מתארות מלאכים בגן עדן ושדים בגיהנום, אבל אצלו, גם הגהינום נראה יפה מאד...

לאחר הביקור בתערוכת הזכוכית מהרתי אל תערוכת הפיסול "טבע האדם" של צדוק בן דוד. האמן מתמקד בגוף האדם ובצמחיה. לעיתים, השניים הופכים לאחד: גוף האדם נראה כמו מגזרות נייר או מעשה רוקם, ושלל הפרטים והקווקווים יוצרים דוגמא של ענפים או עלים. האסוציאציה המיידית שעולה לנוכח העבודות הללו היא "כי האדם עץ השדה".

בחלל אחר במוזיאון מוצג שדה זרוע אלפי פרחים. הם שחורים מצדם האחד, וצבעוניים מצדם האחר. יש להקיף את השדה לאט-לאט ולבחון את שפע הפרטים מזויות שונות. שטחים מסויימים נראים דלילים בצמחיה, אך מזוית אחרת מתקבל רושם שונה.
כשהייתי שם, הרגשתי כמו בפיקניק. אנשים התיישבו על הרצפה ופשוט התבוננו בשדה, נחו או דיברו ביניהם, כאילו בילו בחיק הטבע... (גם כאן, לא להתבייש להתכופף ולהטות את הראש על מנת להבחין באפקטים המעניינים).

ברחבת המוזיאון צפתה לי הפתעה: עבודה נוספת של בן דוד בשם "צרות בכיכר".


במבט ראשון זה נראה אידילי - אנשים מתבוננים בציפורים ומאכילים אותן. אך מבט שני מגלה שהציפורים הם עורבים, והאינטראקציה עם האנשים אלימה בחלק מהמקרים- הציפורים מנקרות את האנשים (מובן שהמחשבות נושאות אותנו אל "הציפורים" של היצ'קוק). כאן אנו מתוודעים לצד האפל של הטבע.

התערוכה במוזיאון ת"א תנעל בסוף השבוע, אז אם יש לכם פנאי - מהרו לשם. אמנם יש תורים, אך הם נסבלים (לפחות ביום ששי, כשבאים בשעה מוקדמת).

יום שלישי, 20 באוקטובר 2009

3 הטנורים - לא מה שחשבתם...

השבוע נכחתי בקונצרט מושקע ומרגש שהתקיים ברחובות.

תמורת 70 ש"ח קיבלנו מופע שכלל את תזמורת סימפונט רעננה בניצוחו של דוד זבה, 4 מקהלות חזנים, 2 טנורים בעלי מוניטין עולמי - זמר האופרה יותם כהן והחזן צודיק גרינוואלד, ובנוסף - הילד אורעד כץ (הטנור השלישי, לצורך העניין...).

ראיתי את המנצח בכנס מקהלות לפני מספר שנים, וכבר אז "שמתי עליו עין" בזכות הרפרטואר המעניין והעיבודים היפים.


הקונצרט, שהתקיים ביום ב', כלל שירים נפוליטניים (O sole mio '), קטעים תזמורתיים מתוך יצירות קלאסיות מוכרות ואהובות (וילהלם טל, צ'ארדאש הונגרי, מחולות הונגריים, כרמן) ושירים חסידיים.

עיקר הערב הוקדש לפרקי חזנות ולאריות מתוך אופרות.

למרות האקלקטיות של הקטעים, נוצרו חיבורים מפתיעים כאשר החזן שר את האריה היפהפיה Nessun dorma מתוך "טורנדוט". קולו הערב קיבל עומק ועצמה דווקא בעת השירה האופראית. לדעתי, איכות שירתו לא נפלה מזו של זמרי אופרה ידועים. אני מתעכבת במיוחד על היצירה הזו כי ראיתי את האופרה באמפי של קיסריה לפני 9 שנים, ועוד לפני המופע הקשבתי מספר פעמים להקלטה של Nessun dorma. אמנם אינני נמנית עם חובבי האופרות, אך ישנם קטעים נהדרים שאני מסוגלת לשמוע שוב ושוב.

הילד השתלב יפה בין הטנורים הותיקים. תחילה הוא שר את "א יידישע מאמע" ואח"כ גם קטעי תפילה. חלק מהיצירות היו מורכבות וקשות במיוחד לביצוע, וכל הכבוד לו על האומץ להופיע בפני כ"כ הרבה אנשים.

להפתעתי, האולם היה כמעט מלא. לא חשבתי שיבוא קהל רב למופע שעיקרו חזנות ואופרה.

שמעתי מסביב תגובות חיוביות מאד, והיתה אוירה נעימה.


זה היה מופע הפתיחה לשנת תש"ע, ואני מקווה שגם ההמשך יהיה מהנה!

יום שלישי, 6 באוקטובר 2009

בשבחי החופשה המרוכזת

בהיותי עובדת מדינה, איננו עובדים בימי חול המועד בפסח ובסוכות.
יש הרואים בזה חופשה מכורח, אך אני נהנית מכל רגע.
ניתן לנצל את הזמן למלאכות שונות שלא הספקנו לעשות ב"שוטף", ואפשר לנצל את הזמן גם לצריכת תרבות.

הספר "אפריל בפריז" מאת מיכאל ואלנר - מתאר את קורותיו של מתורגמן גרמני שנשלח לפריז במלחמת העולם השניה. בשעות הפנאי שלו הוא לובש זהות אחרת [תרתי משמע]: הוא מתלבש כצרפתי ואף מציג עצמו כאנטואן. בדרך זו הוא מביע את סלידתו מהמדיניות של שולחיו. כמו כן, השיטוט בבגדים אזרחיים (האסור על פי תקנות הצבא) מאפשר לו להתאוורר לאחר שעות רבות של עבודה כמתורגמן בחדרי החקירות.
יש גם סיפור אהבה ומעורבות של המחתרת הצרפתית, אך לא אחשוף יותר מדי כדי לא לקלקל את ההנאה.
הסיפור כתוב בגוף ראשון ונקרא כמותחן. הספר מומלץ מאד, הוא נקרא בשטף, ובמהלך הקריאה ממש ראיתי את הסצנות לנגד עיניי. יהיה קל להפוך את הספר לסרט.

הסרט האירני "שירת הדרורים" - צפיתי בו בהצגה יומית, דבר שלא ניתן לעשות ביום עבודה רגיל.
אני אוהבת לצפות בסרטים איראניים ("המחברת", "קפה טרנזיט" ועוד). עד עתה כל הסרטים היו מעניינים, וגם הסרט שעלה לאקרנים מממש את הציפיות. אמנם קראתי בעיתון ביקורת פושרת למדי, אבל זה אחד הסרטים היותר טובים שראיתי לאחרונה.
מדובר על קארים, כפרי בעל משפחה שעובד בחוות יענים. יום אחד אחת היענים בורחת, והוא מפוטר בעקבות המקרה . באותו יום מכשיר השמיעה של בתו נופל למים ומתקלקל, וכך נופלת עוד צרה על ראשו של הגיבור.
קארים נוסע לטהרן כדי להתייעץ עם מומחה למכשירי שמיעה, ובעודו יושב על אופנועו ותוהה מה עליו לעשות, מתיישב מאחוריו מישהו ומבקש אותו לנסוע ליעד מסוים. מסתבר שבפרס המוניות הן, בעצם, אופנועים, ואותו אדם חשב שקארים הוא נהג מונית המחכה ללקוח.
קארים מנצל את ההזדמנות ומתתחיל לעבוד כנהג.
במקביל, בנו של קארים וחבריו מנקים במרץ מאגר מים מעופש במטרה להפכו לברכת מים מתוקים שבה ישוטו דגים. מכירת הדגים אמורה להניב הון רב ולהפוך אותם ל"מיליונרים". קארים אינו מאמין ל"חלומות השווא" הללו והוא מנסה להניא את הילדים ממעשיהם.
הסרט מעניין מאד, וגם כאן לא ארחיב מעבר למה שנכתב.

תערוכות בבית התפוצות.
יש מספר תערוכות חינמיות. אתעכב כאן על התערוכה של יהדות פינלנד.
כותרת התערוכה היא "אוהל תפילה ביער מושלג", וזו באמת גולת הכותרת: צילום של בית כנסת שדה במלחמת העולם השניה. יהודי פינלנד לחמו בצבא פינלנד לצד הגרמנים נגד ברה"מ. היה להם גם ארון קודש נייד (מוצג בתערוכה).
הקהילה היהודית לא נפגעה, אך פליטים ממדינות אחרות הוסגרו לידי הגרמנים.
כמו בכל מקום, גם כאן הגיעו היהודים להישגים מרשימים, במדע, בתרבות ובספורט (זכיה באולימפיאדה, השתתפות באירוויזיון; זמרת אחרת היתה מיודדת עם המלחין הידוע יאן סיבליוס).
בתערוכה יש תצלומים רבים, ואני אישית אוהבת תערוכות שעוסקות בקהילות קטנות ולא כ"כ מוכרות.

הפעם חול המועד ארוך (החג "נופל" על שבת), וכדאי לנצל זאת!

יום חמישי, 9 ביולי 2009

לכבוד הקיץ שהגיע: ספר, סרטים, תערוכות

לכבוד הקיץ שהגיע - המלצות:

הספר"המייסד" מאת עמוס אילון - תולדות משפחת רוטשילד.

תמיד דמיינתי את בית רוטשילד כבית מידות הממוקם בשדרה רחבה ויוקרתית. במהלך קריאת הספר הסתבר לי שטעיתי מאד:

אבי שושלת הרוטשילדים - מאיר אנשל - ומשפחתו הענפה התגוררו בבית צר בגטו בעיר פרנקפורט. היהודים אמצו שמות משפחה ציוריים על מנת לייפות במקצת את תנאי המחיה העלובים.

למזלם של הרוטשילדים, הם הצטיינו בתבונה, בחכמת חיים ובפקחות. גם ברגעים קשים ובמשברים פוליטיים הם ידעו לנווט את דרכם, והודות לכשרונם העצום הם הצליחו במעשיהם והפכו לאימפריה כלכלית.

בספר ישנם תצלומים, תעודות ומסמכים בכתב ידם של בני משפחת רוטשילד. היה מרגש לראות את כתב היד (הם נהגו להתכתב ביניהם ביהודית-גרמנית - לא ממש יידיש, כי לא השתמשו במילים סלאביות). אמנם מאיר אנשל לא שלט בגרמנית (המחבר מדגיש את עלגותו), אך חסרון זה לא מנע אותו מלפנות לשועים ולנסיכים ולהציע להם את שירותיו.
מסקנה: מי שמעז - מצליח !


סרטים:

  • עידן הקרח 3 - חברתי הציעה לי ללכת עמה לסרט מצויר, והסכמתי! אמנם לא ראיתי את הסרטים הקודמים בסדרה, אך זה לא גורע מההנאה. מסתבר שממותות יכולות להיות ממש נחמדות - זוג הממותות (מני ואלי) וחבריהן חוות הרפתקאות מסמרות שער ואגב כך מתמודדות עם נושאים חשובים כמו חברות, הורות, עזרה לזולת...
    אינני חובבת דינוזאורים (רובם מגלמים פה את ה"רעים" בסיפור), אך למרות הרתיעה הסרט מומלץ גם למי שאינו מחבב יצורים קדמונים.
    חשבתי על העבודה הרבה שהשקיעו האנימטורים - יש בסרט כ"כ הרבה פעלולים ותנועה, והבעות הפנים של החיות כמעט אנושיות. ממש מדהים לאיזו רמה טכנולוגית אפשר להגיע.

  • הזדמנות אחרונה לאהבה - בכיכובם של דאסטין הופמן ואמה תומפסון המשובחים. סרט חמוד ושנון שמזכיר את הסרטים שעשו פעם - עלילה פשוטה, משחק טוב, תסריט חכם. הופמן מגלם בסרט אדם שחווה רגעים לא פשוטים בחייו האישיים , ודווקא בשיא המשבר מתרחש המפגש עם תומפסון שמוליד ניצוצות חיוביים.


  • קוקו לפני שאנל - תהיתי מה משמעות הכותרת, ואחרי שצפיתי הבנתי: הסרט סוקר את חייה של שאנל, התופרת הקטנה, לפני שהפכה לשאנל, האופנאית הידועה.

תערוכות במוזיאון ארץ ישראל - רמת אביב:

מאיר דיזנגוף - ראש עיריית ת"א - נולד בבסרביה. פיתח את תל אביב ותרם תרומה משמעותית להפיכתה למטרופולין תוססת. יזם את הקמת יריד המזרח, המכביה, העדלאידע.
אנקדוטה: בקלסר מכתבים ישנו מכתב של פלוני המתלונן על כך שלא הוזמן לחגיגת יום ההולדת של דיזנגוף. האחרון רשם בכתב ידו (כנראה, למזכירו) - להבא, לא לשכוח.

ההסטוריה הסודית של תל אביב- תגליות ארכיאולוגיות מתקופות קדומות. אפשר להקיש שם של רחוב ולראות אילו אתרים ארכיאולוגיים נמצאים בסמוך למקום. מוקרן גם סרטון מעניין המתמקד במספר אתרים מרכזיים. חיים שלמים נקברו מתחת לאדמה - מצודות, ארמונות, ערים ויישובים חקלאיים. יש גם תכתובות ותמונות בעניין שימור אתרים, וכן שירים מאת נתן אלתרמן שביקר באתרים הללו.

חכמת הפרצוף - התערוכה עוסקת בנסיונות להסיק על אופיו של האדם ממראהו החיצוני. בני דתות שונות עוסקים בכך (סינים, קבליסטים...). הסינים מיפו שומות (!) בפני האדם, ובדרך כלל הפרשנות אינה חיובית (קנאה, רכלנות...). אחרים נתנו סימנים בקמטי המצח (יש לזה אפילו שם - מטופוסקופיה). בקיצור, יצאתי סקפטית מהתערוכה הזו...



מאה שנה לרכבת החיג'אזית - נעים להזכר ברכבת העמק והסיפורים הנלווים אליה. הרעיון שעמד בבסיס פרוייקט הרכבת היה להקל על המוסלמים להגיע לערים הקדושות. לפי התכנון המקורי, היא היתה אמורה להגיע עד מכה, אך התכנית לא התממשה, כי הסולטן הודח ב-1909.



יום שלישי, 16 ביוני 2009

"מטאטא חדש, מטאטא טוב"

בשבוע שעבר טיילתי בתל אביב במסגרת סיור שכותרתו: "בעל הבית השתגע" - חיי המסחר בתל אביב.
נפגשנו בשדרות רוטשילד הפורחות כעת באדום עז. בדרך חלפתי על פני פסלו של דיזנגוף הרכוב על סוסתו, וראיתי מבנים חשובים בתולדות היישוב: בית דיזנגוף ומוזיאון ההגנה (שבו טרם ביקרתי). נודע לי על הסיור דרך האתר של עיריית תל אביב, והמדריך שלנו היה דורון עוזר, תושב העיר. היינו כ-15 אנשים, וחלקם הכירו היטב את החנויות והסוחרים ה"מיתולוגיים" של תל אביב.

בעיר עדיין נשארו שרידים למחלוקות שהסעירו את המדינה במאה הקודמת: מאחורי אחד הבניינים ניתן לראות כתובות בגנות אדנאואר, קנצלר גרמניה, והסכם השילומים ("השילומים - אסון לישראל").

זכרונות הרבה יותר יפים קיימים בסניף של בנק הפועלים ברח' הרצל : במבואה התפעמנו מרצפה יפהפיה משנות ה-20. ליד מתקני הכספומט תלויות תמונות מראשיתה של העיר, כשהיו "חולות מסביב וגם נוף".


במרכז העסקי של תל אביב, בין הבניינים החדשים והנוצצים, הופתענו לגלות בניין ישן ששופץ ושוחזר: זהו "בית מאני" המשמש כיום כמרכז המבקרים של בנק לאומי. בחדר הישיבות מוצג סרטון קצר על תולדות בנק לאומי, שנוסד ב-1903 כ"בנק אפ"ק", ובחדר אחר ניתן לראות חותמות ישנות, חשבוניה, בובה בדמות פקיד בנק מהתקופה העותמנית וכן שטרות ומטבעות מימיה הראשונים של המדינה. בארונות הזכוכית מאוחסנים ספרי חשבונות מתחילת המאה שעברה, לפי סניפים ושנים. על הקירות תלויות תמונותיהם של המייסדים והמנהלים.
פעולות השימור שחזרו את ציורי הקיר היפים. כיום מוצגות במקום תערוכות מודרניות, הכוללות מיצבים ומיצגים למיניהם.

כותרת הבלוג קשורה ל"גולת הכותרת" של הסיור - ביקור בחנות למטאטאים ולמברשות "אריה" ברח' הרצל. בחלון הראווה מוצגים קוריוזים: מברשת לצחצוח שיני ג'ירפה, מברשת לנחיריים ומברשת לניקוי החלק התחתון של הכרס (שימושי לנשים בהריון...). מסתבר שהחנות קיימת מ-1896 (נוסדה בפולין). בית החרושת ממוקם ליד החנות, ובו מייצרים את כל סוגי המטאטאים והמברשות שאפשר להעלות על הדעת. המוכרת הראתה לנו מטאטאים מתכווננים ומברשות לאסלה שמגיעות לפינות נסתרות.

הלכנו גם למתחם של "בית רומנו" הכולל חנויות בגדים וסדקית. הביקור העלה גלי נוסטלגיה, אך גם עצב מסוים, כי כיום הקניונים נותנים את הטון, והחנויות הותיקות נזנחו.

סיימנו את הסיור בדרום תל אביב - שכונת פלורנטין. נכנסנו לקונדיטוריה של אלברט (משפחה סלוניקאית), והיו אנשים שלא עמדו בפני המתוקים וכבר ניצלו את ההזדמנות לעריכת קניות לשבת.

טוב שיש סיורים כאלה המתמקדים בהיבטים שונים של העיר הגדולה הזו.