יום שלישי, 16 ביוני 2009

"מטאטא חדש, מטאטא טוב"

בשבוע שעבר טיילתי בתל אביב במסגרת סיור שכותרתו: "בעל הבית השתגע" - חיי המסחר בתל אביב.
נפגשנו בשדרות רוטשילד הפורחות כעת באדום עז. בדרך חלפתי על פני פסלו של דיזנגוף הרכוב על סוסתו, וראיתי מבנים חשובים בתולדות היישוב: בית דיזנגוף ומוזיאון ההגנה (שבו טרם ביקרתי). נודע לי על הסיור דרך האתר של עיריית תל אביב, והמדריך שלנו היה דורון עוזר, תושב העיר. היינו כ-15 אנשים, וחלקם הכירו היטב את החנויות והסוחרים ה"מיתולוגיים" של תל אביב.

בעיר עדיין נשארו שרידים למחלוקות שהסעירו את המדינה במאה הקודמת: מאחורי אחד הבניינים ניתן לראות כתובות בגנות אדנאואר, קנצלר גרמניה, והסכם השילומים ("השילומים - אסון לישראל").

זכרונות הרבה יותר יפים קיימים בסניף של בנק הפועלים ברח' הרצל : במבואה התפעמנו מרצפה יפהפיה משנות ה-20. ליד מתקני הכספומט תלויות תמונות מראשיתה של העיר, כשהיו "חולות מסביב וגם נוף".


במרכז העסקי של תל אביב, בין הבניינים החדשים והנוצצים, הופתענו לגלות בניין ישן ששופץ ושוחזר: זהו "בית מאני" המשמש כיום כמרכז המבקרים של בנק לאומי. בחדר הישיבות מוצג סרטון קצר על תולדות בנק לאומי, שנוסד ב-1903 כ"בנק אפ"ק", ובחדר אחר ניתן לראות חותמות ישנות, חשבוניה, בובה בדמות פקיד בנק מהתקופה העותמנית וכן שטרות ומטבעות מימיה הראשונים של המדינה. בארונות הזכוכית מאוחסנים ספרי חשבונות מתחילת המאה שעברה, לפי סניפים ושנים. על הקירות תלויות תמונותיהם של המייסדים והמנהלים.
פעולות השימור שחזרו את ציורי הקיר היפים. כיום מוצגות במקום תערוכות מודרניות, הכוללות מיצבים ומיצגים למיניהם.

כותרת הבלוג קשורה ל"גולת הכותרת" של הסיור - ביקור בחנות למטאטאים ולמברשות "אריה" ברח' הרצל. בחלון הראווה מוצגים קוריוזים: מברשת לצחצוח שיני ג'ירפה, מברשת לנחיריים ומברשת לניקוי החלק התחתון של הכרס (שימושי לנשים בהריון...). מסתבר שהחנות קיימת מ-1896 (נוסדה בפולין). בית החרושת ממוקם ליד החנות, ובו מייצרים את כל סוגי המטאטאים והמברשות שאפשר להעלות על הדעת. המוכרת הראתה לנו מטאטאים מתכווננים ומברשות לאסלה שמגיעות לפינות נסתרות.

הלכנו גם למתחם של "בית רומנו" הכולל חנויות בגדים וסדקית. הביקור העלה גלי נוסטלגיה, אך גם עצב מסוים, כי כיום הקניונים נותנים את הטון, והחנויות הותיקות נזנחו.

סיימנו את הסיור בדרום תל אביב - שכונת פלורנטין. נכנסנו לקונדיטוריה של אלברט (משפחה סלוניקאית), והיו אנשים שלא עמדו בפני המתוקים וכבר ניצלו את ההזדמנות לעריכת קניות לשבת.

טוב שיש סיורים כאלה המתמקדים בהיבטים שונים של העיר הגדולה הזו.



יום שני, 8 ביוני 2009

לגור בעיר ולהרגיש כמו בכפר

ליד ביתי צומח עץ רחב צמרת בעל פרחים צהובים. נראה ששמו מכנף נאה (אבל אני לא בטוחה במאה אחוז. מישהו יכול לאשר?).

לאחרונה התחלתי להתבונן בנעשה בו ומסביבו, וכך גיליתי שהסביבה רוחשת פעילות:

דבורים מאביקות את הפרחים בחריצות רבה, וציפורים מצייצות - כל אחת בשפתה היא.

בימי ו' איני עובדת, לכן אוזני כרויה יותר לרחשים שבחוץ. לשמע ציוץ עז וצלול החלטתי לסור אל החלון ולראות מיהו ה"זמר".

ראיתי ציפור שחורת נוצות וכתומת מקור המסתתרת בינות לענפים. עיון ב"אנציקלופדית החי והצומח של ארץ ישראל" גילה כי זהו השחרור.

נראה כי הציפורים התרגלו לחיות בצוותא עם בני האדם, כלי הרכב והסביבה העירונית. למרות הקרבה לכביש הראשי, הן מצליחות (עדיין...) לתקשר זו עם זו.

ובעוד אני כותבת את הדברים הללו, הנה אני מוצאת בויקיפדיה את המשפט הבא אודות השחרור:

"השחרור חי ביערות, אך מאז ראשית המאה ה-19 הוא הסתגל לנופים שהאדם יצר: ערים, פארקים, מטעים וגינות". אכן, כושר הסתגלות ראוי לציון!


כעבור מספר ימים גיליתי שבין בדי העץ מסתתרות גם צופיות. הצופית היא ציפור שיר קטנה, עדינה ויפהפיה. גם במקום עבודתי הצופיות "חוגגות", והמראה משובב לב...

יום שני, 18 במאי 2009

תרגול בהעלאת סרט וידיאו מיוטיוב לבלוג

זה סרט וידיאו שצולם במפגש הבלוגרים האחרון.

יום ראשון, 17 במאי 2009

"איפה זה צור יגאל"?




ב-15.5.09 התקיים כנס בלוגרים בביתו של המרצה, יגאל חמיש, בצור יגאל.

מימיי לא הייתי באזור זה, ולכן ראיתי במפגש גם הזדמנות לבקר במקום לא מוכר.

נסענו דרך כביש 6. הנסיעה עברה ללא תקלות, והיינו ה"חלוצות".

תחילה, ערכנו היכרות ראשונית באמצעות פקעת צמר שהעברנו בינינו, ואשר הוותה מטאפורה לטווית קשרים.

למרבה הפלא (או שלא), הבלוג של אחת המשתתפות בכנס נקרא "פקעת צמר ומסרגות". איזה צרוף מקרים!

היינו עדים למפגשים אישיים מרגשים ובלתי צפויים, והאוירה היתה נינוחה ושלווה.


לאחר מכן יגאל חבש את כובע המדריך (תרתי משמע), והוביל אותנו למקומות אסטרטגיים ביישוב.

התוודענו למקומו המיוחד של היישוב כאשר השקפנו מגבעת המוצב אל קלקיליה, טירה וטייבה.

למעשה, היישובים כוכב יאיר וצור יגאל מהווים כיום רשות אחת, ועומד להצטרף אליהם היישוב החדש, צור יצחק.

לאחר שהרחבנו את ידיעותינו, הגיעה העת לחזור אל בתינו.

לסיכום, היה זה מפגש מוצלח - הן חברתית והן תיירותית!

יום רביעי, 13 במאי 2009

דברים קטנים, אבל חשובים

במהלך הקורס "ארגז הכלים לספרן ולמידען" קיבלנו "טיפים" לשימוש בתוכנת ה-Outlook.

אציג כאן כמה דברים שהוכיחו את עצמם כיעילים לעבודתי השוטפת.

"איך עוברים מחתימה לחתימה? מקש ימין חוסך הקלדה" - כאשר יש כתובת דוא"ל המשותפת למספר עובדים בארגון, וכל עובד אחראי על תחום אחר, איך יתבצע המעבר מחתימת "ברירת המחדל" לחתימה המבוקשת? עד שהגעתי לקורס של יגאל חמיש, הייתי מוחקת את המיותר ומקלידה את שמי, וזה היה תהליך מעצבן. אמנם הכנתי חתימה במקום המתאים ב-Outlook, אך לא ידעתי איך להגיע אליה. עכשיו אני יודעת שלוחצים על מקש ימין של העכבר ליד השורה הראשונה בחתימה ו-:


"מילה מקושרת עדיפה על כתובת מסורבלת" - כשכותבים הודעת דוא"ל, ורוצים לצרף קישורים, מומלץ לסמן את הטקסט, ללחוץ על hyperlink ולהדביק לשם את הכתובת המבוקשת. זה יותר אסתטי מכתובת ארוכה ומסורבלת.
הנה הודעה ששלחתי לאחד החוקרים שלנו:

לחיצה על המילה "הספר" מובילה לתאורו.

"היומן עוזר לארגן את הזמן" - לפני מספר חודשים התקיימה במכון שלנו תצוגת פירות, אך הדבר פרח מזכרוני ולא הלכתי לשם. היום נודע לי ששוב תהיה תצוגה, ולכן השתמשתי ביומן של Outlook כדי שיתזכר אותי:

"כדי שלא נטבע בים ההודעות, אפשר לקבל אותן צבועות" - כשאני חוזרת מחופשה ועלי לעבור על עשרות ההודעות שהצטברו בתבת הדואר שלי, אני עלולה לפספס הודעות חשובות. לכן קבעתי שהודעות מהמנהלת שלי יהיו צבועות באדום:

ב-Tools נכנסים ל-Organize, ושם ניתן לקבוע מיהו השולח שהודעותיו ייצבעו (using colors).

לכאורה, אלה דברים פשוטים הכרוכים בפעולה אחת או שתיים, אך זה חשוב ומייעל את העבודה.

יום שני, 11 במאי 2009

יום שבת, 9 במאי 2009

מה עושה בספרייה עוף דורס?!

ספריית מכון וולקני נמצאת במתחם הכולל 2 אולמות הרצאות. ישנם ארגונים חיצוניים הנוהגים לקיים כאן כנסים, כמו רשות הטבע והגנים.

אנשי הרשות בולטים בתלבושתם האחידה בגוני ירוק וברכביהם הצבועים בירוק עז. כאשר הם מגיעים אלינו בהמוניהם, נוכחותם מורגשת היטב - בעיקר במגרש החנייה.

ואיך הגיע לספרייה שלנו עוף דורס?

מעשה שהיה, כך היה:

יום אחד הגיע אלינו פקח כשבידיו קופסת קרטון. בקופסה היה עקב עיטי פצוע, ומכיוון שהפקח לא יכול היה לקחתו עמו לאולם, הוא ביקש שנשמור עליו עד תום ההרצאות (6 שעות סה"כ). כמו כן, הוסבר לנו שהעוף רגיש לרעש, ולכן יש לשמור על השקט.

הופתענו מהבקשה, אך הסכמנו.

הקופסה הונחה בחדר המנהלת. בתחילה, העקב התנהג למופת, אך כעבור זמן מה החל לגלות אי שקט וחבט בכנפיו.
חששנו שהעוף העצבני יקרע את הקופסה. אי לכך, התקשרנו לפקח. הלה הרגיע אותנו באומרו: "אם הקופסה עדיין סגורה, זה בסדר".
בהפסקה הגיע הפקח לבדוק מה שלום ה"ילד", ואנו המשכנו בשמרטפות...
סוף טוב הכל טוב - בתום יום ההרצאות העקב נלקח ואנו יכולנו לנשום לרווחה...