בעקבות ההד התקשורתי לו זכו התערוכות, החלטתי לנהור עם ההמונים, לעמוד בתור ולחזות בפלא.
בדיעבד, ניתן לומר, שאין כמו מראה עיניים. אמנם אתרי האינטרנט נותנים מושג על היצירות ועל האמנים, אך רק ההתרשמות הפיזית משיגה את האפקט במלואו.
תחילה, שמתי פעמיי לגלריה ליטבק. הצטרפתי להדרכה. למזלי, למדריכה היה קול חזק שהתמודד בהצלחה עם קולותיהן של מדריכות נוספות ששהו במקום.
הוסבר לנו, כי העבודות הקלאסיות בזכוכית מתאפיינות בצבעוניות, ואילו האמנים המודרניים מבכרים לעבוד עם חומרים חסרי צבע. קוריוז המעיד על טיבם של האמנים המודרניים: על אחת מהעבודות שהגיעו לגלריה היו שאריות דבק. האמן אמר שיש להשאיר את הלכלוך, כי זה חלק מתהליך העבודה ומן הראוי להשאיר את הסימנים לדרך שעברה היצירה.
אתן כאן מספר דוגמאות, כי יש הרבה מה לראות:
ג'ולי - הייחודיות שלו היא בפסלים דמויי מתכת. אל תטעו: זו זכוכית!
ז'ראטובה - יצירותיה של אמנית זו מבוססות על משחקים אופטיים של אטימות ושקיפות והן מצריכות השתתפות פעילה של הצופה: לדוגמא, כדור צבעוני מושלם ייעלם אם נתכופף ונביט על היצירה מזוית אחרת.
יש עוד רבים וטובים - מעניין שרובם מאיטליה (מוראנו) ומצ'כיה. לכל אחד מקורות השראה אחרים ותפיסה אמנותית שונה. אני אישית אוהבת את עבודותיהם של האיטלקים, המצטיינות בצבעוניות מרהיבה בלי להגרר למחוזות הקיטש.
כמו כן, אין להחמיץ את היצירות היפות שבתוך "החדר השחור" שבגלריה: עבודותיו של לוצ'יו בובאקו מתארות מלאכים בגן עדן ושדים בגיהנום, אבל אצלו, גם הגהינום נראה יפה מאד...
לאחר הביקור בתערוכת הזכוכית מהרתי אל תערוכת הפיסול "טבע האדם" של צדוק בן דוד. האמן מתמקד בגוף האדם ובצמחיה. לעיתים, השניים הופכים לאחד: גוף האדם נראה כמו מגזרות נייר או מעשה רוקם, ושלל הפרטים והקווקווים יוצרים דוגמא של ענפים או עלים. האסוציאציה המיידית שעולה לנוכח העבודות הללו היא "כי האדם עץ השדה".
בחלל אחר במוזיאון מוצג שדה זרוע אלפי פרחים. הם שחורים מצדם האחד, וצבעוניים מצדם האחר. יש להקיף את השדה לאט-לאט ולבחון את שפע הפרטים מזויות שונות. שטחים מסויימים נראים דלילים בצמחיה, אך מזוית אחרת מתקבל רושם שונה.
כשהייתי שם, הרגשתי כמו בפיקניק. אנשים התיישבו על הרצפה ופשוט התבוננו בשדה, נחו או דיברו ביניהם, כאילו בילו בחיק הטבע... (גם כאן, לא להתבייש להתכופף ולהטות את הראש על מנת להבחין באפקטים המעניינים).
ברחבת המוזיאון צפתה לי הפתעה: עבודה נוספת של בן דוד בשם "צרות בכיכר".
במבט ראשון זה נראה אידילי - אנשים מתבוננים בציפורים ומאכילים אותן. אך מבט שני מגלה שהציפורים הם עורבים, והאינטראקציה עם האנשים אלימה בחלק מהמקרים- הציפורים מנקרות את האנשים (מובן שהמחשבות נושאות אותנו אל "הציפורים" של היצ'קוק). כאן אנו מתוודעים לצד האפל של הטבע.התערוכה במוזיאון ת"א תנעל בסוף השבוע, אז אם יש לכם פנאי - מהרו לשם. אמנם יש תורים, אך הם נסבלים (לפחות ביום ששי, כשבאים בשעה מוקדמת).
